משנת ארץ ישראל על משנה פרה י״א:ג׳

3 דבילה שלתרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה – אנו מניחים שגם מקרה זה הוא תאורטי בלבד, שכן כלי ובו מי חטאת לא ניצב פתוח ליד שולחן האוכל. אם יש בה כביצה בין טמאה ובין טהורה המים טמאין – כי שיעור של כביצה אוכלין אפילו של קודש מטמא את מי החטאת, שכן טמא הוא לגבי חטאת, והאוכלה חייב מיתה – היו מפרשים שפירשו שהדבלה נטמאה, והאוכל תרומה טמאה חייב מיתה רמב"ם, ר"ש ואחרים, אולם הסבר זה עומד בניגוד לבבלי: "והאמר שמואל משום רבי אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה – שנאמר..." חולין קיג ע"ב; סנהדרין פג ע"א. בדרכנו איננו עוסקים בתולדות הפרשנות המסורתית למשנה, אך נחרוג מעט ממנהגנו, שכן העיון החלקי מוסיף תובנות להבנתה. הר"ש חש בקושי והסביר בפשטות שהתלמוד חלוק על משנתנו. מבחינת הפרשנות הקלסית קביעה כזו היא מהפכנית, ואי אפשר לעבור לסדר היום נוכח סוגיה בבלית החולקת על משנה. פרשנים מאוחרים יותר תירצו בדרכים שונות, מהן בלתי מקובלות. הר"ש, במעין הסבר שני, מפרש ש"חייב מיתה" אין משמעו שהוא חייב מיתה ממש, אלא לסימן בעלמא, והגר"א מאמץ הסבר זה. כל אלו הסברים קשים ביותר.

4 הדין שטמא האוכל תרומה חייב מיתה ידוע ומפורסם. משנת תרומות שונה כן במפורש, אם כי היא מבחינה בין מקרים שבהם בת כוהן שנישאה לישראל חייבת בשרפה, בין מקרים שבהם היא חייבת בחנק ובין מקרים אחרים שהיא חייבת בהם כרת תרומות פ"ח מ"א ועוד הרבה – על כן דברי שמואל מחייבים הסבר, אך לא כאן מקומו. מכל מקום, משנתנו עוסקת ככל הנראה בדין אחר. הדבלה ספגה מי חטאת, והאוכל מי חטאת הריהו כמועל. בהלכות מקדש הקפידו מאוד על שימוש של חולין, כדברי המשנה: "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומפציעין את מוחו בגזירין. זר ששמש במקדש, רבי עקיבא אומר בחנק, וחכמים אומרים בידי שמים" סנהדרין פ"ט מ"ו. כל ההלכות הללו אינן אלא ביטויים שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה השגרתית, הם מבטאים יחס מיוחד אל הקודש. גם על הסורג שהיה על הר הבית נכתב שכל גוי הנכנס לחיל חייב מיתה, ואף זה אינו מהלך הלכתי לכיד עם ההלכה הרגילה. הלכות שמירה על הקודש היו אפוא חמורות ביותר, וכמקובל בעולם הקדום נענש מחלל הקודש במיתה. מי החטאת נחשבו כקודש וכקרבן, ואין זה מפליא שהאוכלם חייב מיתה.

5 מן הראוי להעיר שערכנו ניסוי והשרינו דבלה במים. הדבלה התרככה, ומכאן שהיא סחפה אליה מים, אך כאשר סחטנו אותה ביד לא יצאו מים.

6 אין בה כביצה המים טהורין – אוכלין פחות מכביצה אינם מטמאים תרומות פ"ה מ"ב-מ"ג; ערלה פ"ב מ"ג-מ"ד, ועוד. זו משנת בית הלל, ובית שמאי אומרים כזית, והאוכלה חייב מיתה – שהרי הדבלה סחפה אליה מי חטאת, והאוכל מי חטאת חייב מיתה. בהסבר זה תסור הקושיה מדוע האוכל תרומה פחות מכביצה שנפלה למי חטאת חייב מיתה; שכן הגבלה זו נאמרה בתרומה, ולא באוכל מי חטאת. רבי יוסה אומר בטהרה המים טהורין – בעדי נוסח אחרים: "בטהורה", כלומר רק אם הדבלה טהורה לתרומה אין היא מטמאה את מי החטאת בין יש בה כביצה ובין אין בה כביצה, שכן הוא סובר שהטהור לתרומה אינו מטמא לחטאת.

7 דבלה שנפלה למי חטאת

8 בתוספתא הגרסה שונה: "דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה, אף על פי שיש בה כביצה, בין טמאה בין טהורה, אם כן אין טהורה לחטאת. שאני אומר נטמא המזה במים, וחזר המזה וטמא את המים, נטמא האזוב במים וחזר האזוב וטמא את המים" פי"א ה"ג, עמ' 639. הברייתא אינה ברורה ואינה שלמה. ניתן לתקן את הנוסח כך שיתאים לאחת הדעות שהוזכרו לעיל, ברם אין טעם לשחזר את הברייתא, שכן כל תיקון מוצע אין בו בסיס מוצק לכלום, וגם אם נצליח לשחזרה, אי אפשר יהא להשתמש בה בגלל הספק. במצבה הנוכחי התוספתא אינה יכולה לסייע בפירוש המשנה, או בשחזור ההלכה התנאית לגווניה.

9 התוספתא מוסיפה סייג: "אמר רבי מאיר במה דברים אמורים בזמן שתחבה בכוש או בקיסם, אבל נטל בידו, נטמא וטמא את מי חטאת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת" פי"א ה"ד, עמ' 639. רבי מאיר מתייחס לאחד הטהורים שבמשנה ג. רבי יוסי ורבי שמעון קובעים קביעה כללית החולקת על משניות רבות בפרק ובפרק הקודם: הטהור לתרומה, אף פעם איננו מטמא מי חטאת. זו גישה הלכתית אחרת לחלוטין, המייתרת וסותרת את כל הדינים בדבר לגין של תרומה שנגע במי חטאת פ"י מ"ו ובדבר הדבֵלה של התרומה משנתנו ועוד הלכות עקרוניות רבות; בהתאם לדרכו המקלה של רבי שמעון ההולך בדרכו של רבי אליעזר, ואף מוסיף עליה.

10 הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת ניטמא – הכנסת הראש לכלי, בלא לנגוע בכלי, מטמאת, אף זו החמרה שאין לה בסיס בהלכה המשפטית הרגילה.